התקופה לפני פרוץ המשבר הפיננסי התאפיינה בביצועים כלכליים טובים ברחבי העולם. האינפלציה הייתה נמוכה, המסחר הבין לאומי התרחב והמשקים המתפתחים צמחו ללא משברים. לכאורה התקיימה צמיחה כלכלית בת קיימא. אולם, ככל שחלף הזמן נהיה ברור יותר ויותר כי מצב זה אינו יציב ובטוח מיסודו. ניתן לזהות בספרות שלוש אסכולות המציעות שלוש הסברים שונים, לאו דווקא מנוגדים לגבי הגורמים שהביאו למשבר הפיננסי. אסכולה אחת מדגישה את הגורמים המבניים במערכת הכלכלית העולמית, השנייה את הגורמים המבניים במשק האמריקאי והשלישית מדגישה את הכישלון של הפיקוח על המערכת הפיננסית בארה"ב. שלושת אסכולות אלו מצטרפות לכדי נתיב אחד קוהרנטי.
חוסר האיזון במערכת הכלכלית העולמית
כלכלנים רבים מאמינים כי חוסר האיזון הכלכלי הגלובלי אינו גורם ישיר למינוף בועת הדיור שהתפתחה בארה"ב אולם לדעתם הייתה לו חשיבות מכרעת בנושא. מאז הקדנציה הנשיאותית של רונלד רייגן והצמיחה של הגלובליזציה במהלך שנות התשעים, הכלכלה האמריקנית הושפעה בעיקר מאידיאולוגיה ניאו-ליברלית הדוגלת בכלכלה גלובלית וחופשית. מתחילה מדיניות של רפורמות כלכליות והמסחר הבין לאומי החל לצמוח ולהתרחב.
בין השנים 1985-1997 תנועות הון רבות זורמות למשקים המתפתחים של מזרח אסיה. השקעות זרות רבות מגיעות לתאילנד כביטוי לאמון בכלכלתה שצמחה באותה תקופה בשיעור גבוה מאוד (9% ממוצע שנתי), כתוצאה מכך מחירי הדירות והמניות בתאילנד עולים ועל מנת לתת למשקיעים ביטחון בהשקעתם, תאילנד מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר. בשנת 1998 פורץ המשבר הפיננסי באסיה. המשבר התחיל בתאילנד עם קריסת הבאהט התאילנדי בעקבות החלטת ממשלת תאילנד להפסיק את הצמדת הבאהט לדולר ולתת לבאהט להיסחר בשוק החופשי. באותו זמן, לתאילנד היה חוב חיצוני שהפך את המדינה לפושטת רגל בפועל עוד לפני קריסת המטבע שלה. כלכלנים רבים מאמינים כי המשבר נוצר כתוצאה ממדיניות תמריצים מעוותת ביחסי לווה-מלווה שהובילו להשקעות לא נבונות. נוצרה בהלה בקרב המשקיעים שהובילה לבריחה של תנועות הון ונוצר מחנק אשראי. עם התפשטות המשבר המטבע של רוב המדינות בדרום מזרח אסיה נחלש אל מול הדולר. החלשות זו הקטינה את היצוא של ארה"ב אל מול היבוא והגירעון המסחרי בארה"ב שבמשך כול תקופה זו לא עלה מעל 2% תוצר קפץ ב-1998 ל-2.4% תוצר.
נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, ברננקי מחלק את השנים לאחר מכן לשתי תקופות. התקופה הראשונה, נמשכת עד תחילת שנות האלפיים. בתקופה זו חוסר האיזון הכלכלי העולמי מחריף כיוון שמדינות אסיה המתפתחות (גם סין מעט אחריהן) מנסות בכוח לשמור על ערך מטבע נמוך אל מול הדולר ע"י ביצוע סטריליזציה על מנת לא לפגוע בתנאי הסחר שלהן. הן משקיעות
את הרזרבות שלהן במשקים המפותחים, בעיקר במשק האמריקאי. שפע החיסכון הגלובלי (“global saving glut”) שהגיע בעיקר ממדינות אלו וממדינות הנפט השפיע על מספר כלכלות מפותחות, בעיקר על ארה"ב. הציפיות לצמיחה מהירה בפריון העתידי של ארה"ב עודדו השקעות ודיכאו את החיסכון של המשק האמריקאי. כניסת ההון הזינה את עליית מחירי המניות ואת ערכו של הדולר ותרמה בכך להגברת אפקט העושר ולירידת שיעור הריבית הריאלית דבר שהוביל לשיעור חיסכון נמוך. התחייבויותיה של ארה"ב גדלו והגרעון המסחרי המשיך לעלות ל 3.2 אחוזי תוצר ב-1999 ול-4.3 אחוזי תוצר בשנת 2000.
תחילת התקופה השנייה שהחלה בתחילת שנות ה-2000 התאפיינה בעלייה חדה של שוק המניות האמריקאי. עליות חדות אלו הוו את הפתיח להתפוצצות בועת ההיי-טק (משבר הדוט-קום). בהתחלה, מיד לאחר פיצוץ הבועה הבנק המרכזי של ארה"ב אפשר לריבית הנומינלית לעלות. במאי 2000 הריבית הגיעה ל6.5% והכלכלה האמריקאית נפגעה והאטה את התפתחותה. בשנת 2001 בעקבות המיתון הייתה ירידה קטנה בגרעון החיצוני. על מנת להיחלץ מהמיתון הוחלט על מדיניות הורדת שיעור הריבית שנמשכה לאורך השנה ובאוגוסט היא הגיעה ל-3.5%. לאחר מתקפת הטרור ב11.9 שיעור הריבית הורד ל-1.7%. בשנים 2002-2003 הורדת שיעור הריבית נמשכה בין היתר בגלל המלחמה בעיראק שהשפיעה מאוד על שוק האשראי. הנפילה בשיעורי הריבית לטווח ארוך הורידה את שיעורי הריבית על המשכנתאות בארה"ב והשפיעה מאוד על שווקי הנדל"ן. מחירי הבתים שעלו בקצב קבוע בארה"ב מאז אמצע שנות ה-90 החלו לעלות בצורה חדה יותר. הדיפלציה נתפסה כאיום ממשי במיוחד לאור הדפלציה הארוכה שהתרחשה ביפן וקובעי המדיניות האמינו כי מדיניות הדיור יכולה להישמר לתקופה ארוכה.
בתקופה זו חוסר האיזון הכלכלי העולמי הולך וגדל. שיעור הריבית הנמוכה והקלות היחסית לקבלת הלוואה כנגד משכון בארה"ב יחד עם העלייה הקבועה במחירי הנדל"ן עודדו מאוד את ההשקעה בנדל"ן. במקביל מדיניות עידוד החיסכון בשווקים המתפתחים פגעה בהשקעה הפנימית במדינות אלו ועודף החסכונות שהגיע בעיקר לארה"ב שאפשר לציבור האמריקאי הלוואות נוחות לכול דורש להשקעה בשוק הנדל"ן. הלוואות אלו פגעו מאוד בחיסכון והגדילו את הגרעון של ארה"ב.
שנת 2003 הסתיימה בשגשוג כלכלי, אולם בשנת 2004 החלה אי היציבות הגלובלית להחריף כתוצאה ממספר גורמי מפתח שלובים: מדיניות שע"ח של סין, עליה במחירי הסחורות הגלובליים, האצה בחדשנות המוצרים הפיננסים בארה"ב והביקושים של הבנקים האירופאים למוצרים אלו. הבנקים המרכזיים החלו לסוג מהמדיניות המוניטארית המרחיבה שהונהגה כיוון שהבחינו בלחצים האינפלציוניים וביוני 2004 החליט הפד האמריקאי להעלות את שיעור הריבית מ1% ל1.25%. בנובמבר שיעור הריבית כבר עמד על 2% ומאז הוא המשיך לעלות בצורה הדרגתית. ביולי 2006 שיעור הריבית קפץ והגיע ל5.25%.
מקור לנתונים:
http://elsa.berkeley.edu/~obstfeld/santabarbara.pdf
http://www.federalreserve.gov/boarddocs/speeches/2005/20050414/default.htm
http://elsa.berkeley.edu/~obstfeld/santabarbara.pdf
Federal Reserve System 2003