אחת ההגנות העומדות לרשותו של נתבע היא טענת התיישנות. זכותו של תובע לבוא בשערי בית המשפט פוקעת לאחר שבע שנים, גם אם תביעתו מוצדקת. עם זאת, סוגיה מרכזית בדיני ההתיישנות היא איתור הנקודה בזמן שבה מתחילה הספירה לאחור – מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות?
לאחרונה נידונה הסוגיה בהקשר של תביעות רשלנות רפואית בבית המשפט העליון, בתיק ע”א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ’ ד”ר אילנה שלזינגר. בתיק זה נחלקו הדעות בין שופטי ההרכב, כאשר השופטים סלים ג’ובראן ואליעזר ריבלין הכריעו לטובת התובעים, בעוד השופטת פרוקצ’יה הייתה בדעה שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.
בחודש יולי 1993 החלה המנוחה הדיל מרמש לסבול מכאבי ראש חזקים. כיומיים אחר-כך, החלה גם לסבול מבעיות בעיניה. בעקבות בדיקה של רופא עיניים, אושפזה המנוחה בבית החולים “הדסה עין כרם”. היא המשיכה להתלונן על כאבי ראש חזקים, וכן על צלצולים באוזניים ועל בחילות. לאחר בדיקה נוספת ע”י רופא עיניים, נשלחה המנוחה לבדיקת C.T. ראש ועמוד שדרה, שהייתה תקינה. בנוסף, ביום האשפוז עברה המנוחה הליך של ניקור מותני (Lumber Puncture). הנוזל הצריברוספינלי שהוצא היה תקין.
ביומיים הבאים בוצעו בדיקות נוספות, הוחל בטיפול תרופתי, ובוצע הליך להפחתת הלחץ בגולגולת, אך מצבה של המנוחה הלך והחמיר. כשמונה ימים מיום אשפוזה, היא נפטרה מדום לב. סיבת המוות לא הובררה בוודאות, שכן בעלה של המנוחה סירב לבצע נתיחה לאחר המוות, מטעמים דתיים.
תביעת נזיקין הוגשה בשנת 2001. בשנת 2007 קיבל בית-המשפט המחוזי את תביעת העיזבון, ופסק לטובתו פיצויים בסכום כולל של למעלה מ-500,000 ₪.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות של הנתבעות, בנימוק כי מירוץ ההתיישנות החל ביום מסירת הרשומות הרפואיות לבעלה של המנוחה, ולא ביום מותה, הוא יום קרות הנזק. טרם קבלת הרשומות הרפואיות, לא העלה הבעל בדעתו כי אפשרי ומותה של אשתו נגרם בשל רשלנות רפואית. לגופם של דברים, קבע בית-המשפט המחוזי כי ההחלטה לבצע הליך ניקור מותני במצבה של המנוחה הייתה שגויה. בשל מצבה הקשה של המנוחה, אף טרם אשפוזה, קבע ביהמ”ש כי חלה על הרופאה המתמחה שביצעה את הליך הניקור המותני חובה להתייעץ עם רופא בכיר, ומשלא עשתה כן, התרשלה. בנוסף, קבע ביהמ”ש כי משום היות הניקור המותני ההליך הפולשני היחידי שעברה המנוחה בימים שלפני מותה, הרי הוא הגורם למוות.
כמו כן, מצא ביהמ”ש כי הרשומות הרפואיות לקו בחסר, ולא אפשרו התחקות אחר מצבה האמיתי של המנוחה בזמן אמת ומתן טיפול ראוי. הפגמים בניהול הרשומות העבירו את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות, ועלו כדי התרשלות בפני עצמה. קביעה נוספת הייתה כי בשל מחדלה של הרופאה למסור למנוחה ולבעלה את מלוא המידע הרלבנטי על הליך הניקור המותני, פגעה הרופאה באוטונומיה של המנוחה.
יחד עם זאת, דחה ביהמ”ש המחוזי את תביעת התלויים, קרי ילדיה של המנוחה, לפיצוי בגין אובדן שירותי אם, בנימוק שהאב נישא בשנית זמן קצר לאחר מות המנוחה.
על החלטה זו של ביהמ”ש המחוזי הוגשו ערעורים – התובעים ערערו על הימנעותו של ביהמ”ש מלפסוק פיצויים בגין אובדן שירותי אם לילדי המנוחה, וביקשו שייפסקו לחובת הנתבעים גם פיצויים עונשיים בשל הסבל הרב שנגרם למנוחה. הנתבעים מצדם העלו שוב את טענת ההתיישנות שמחמתה יש לדחות את התביעה על הסף, ולחלופין ערערו על הקביעה כי הרופאה התרשלה, וכי ישנו קשר סיבתי בין הניקור המותני לבין מות המנוחה. באשר לפגיעה באוטונומיה, טענו הנתבעים כי פעלו לפי הוראות משרד הבריאות. בנוסף, טענו כי ניהול הרשומות הרפואיות לא לקה בחסר, וכי על עיזבון המנוחה לשאת בנזק הראייתי, בשל סירוב הבעל לבצע נתיחה שלאחר המוות.
השופט ג’ובראן לא מצא לנכון להתערב בפסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי. ביחס לטענת ההתיישנות, קבע השופט כי ס’ 8 לחוק ההתיישנות מגדיר “התיישנות שלא מדעת” כחוסר ידיעתו של התובע – מסיבות שאינן תלויות בו – את העובדות המהוות את עילת התביעה, וביניהן גם את רכיב ההתרשלות שבעוולת הרשלנות. כלומר, נתקבלה טענתו של בעלה של המנוחה, כי לא העלה בדעתו שמותה של אשתו נגרם בשל רשלנות רפואית. לפיכך, אם לא ידע בעלה של המנוחה כי מותה נגרם בשל רשלנות, הרי תקופת ההתיישנות לא החלה ביום מותה של המנוחה. בעלה של המנוחה פנה לעו”ד לשם בירור זכויותיו כשנה עד שנה וחצי לאחר מות אשתו, ונקבע שהתנהגות זו נכנסת בגדריה של “זהירות סבירה” שעל ניזוק לנקוט לצורך בירור העובדות לפי ס’ 8 לחוק ההתיישנות.
ביחס להתרשלות הרופאה ולקשר הסיבתי בין הליך הניקור המותני לבין המוות, נמנע השופט ג’ובראן מלהתערב בהחלטת ביהמ”ש המחוזי, בנימוק כי פסיקה זו מעוגנת היטב בחומר הראייתי שהובא בפני ביהמ”ש, וכי השופט הפעיל שיקול דעת סביר. כן נמנע השופט מהגדלת הפיצויים שנפסקו לטובת העיזבון, בנימוק כי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים, וכי בשל נישואיו של הבעל מן קצר לאחר מות המנוחה, לא נמנעו מילדיהם שירותי אם, ולכן הם אינם זכאים לפיצוי בראש נזק זה.
השופט ריבלין הצטרף לדעתו של השופט ג’ובראן. לעניין התיישנות, הבחין השופט ריבלין בין שתי הוראות חוק – ס’ 8 לחוק ההתיישנות, וס’ 89(2) לפקודת הנזיקין. ס’ 89(2) עוצר את מירוץ ההתיישנות מקום שבו לא נתגלה הנזק ביום האירוע, בעוד ס’ 8 עוצר את מירוץ ההתיישנות כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות המהוות את עילת התביעה, שאינן יסוד הנזק. במקרה דנן, חל ס’ 8 לחוק ההתיישנות, משום שהנזק – מותה של המנוחה – היה ידוע בעת האירוע, בעוד יתר העובדות הצריכות לעילת התביעה, נסתרו מעיניו של הבעל.
בנוסף, קבע ריבלין כי הבעל פנה לקבלת חומר רפואי בעניינה של המנוחה חודשים אחדים לאחר מותה, וזהו פרק זמן סביר בהתחשב במוות הטרגי ובעובדה שהבעל בתחילה לא היה מודע לאפשרות שמות אשתו נגרם בשל רשלנות רפואית.
פנייתו של הבעל לא נענתה אלא לאחר זמן רב, וגם זאת רק לאחר שפנה לערכאות בדרישה מן המוסד הרפואי לקבל את החומר הרפואי לידיו. לפיכך, מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו קיבל לידיו התובע את התיק הרפואי, שעל בסיסו הוגשה התביעה.
השופט ריבלין מדגיש כי אין להותיר את ס’ 8 לחוק ההתיישנות ללא מסגרת זמן מתאימה. כלומר, אין להותיר בידי התובע את הבחירה מתי להתחיל במירוץ ההתיישנות. יחד עם זאת, תכליתו של מוסד ההתיישנות היא איזון בין זכות התובע לקבל פיצוי בגין נזקיו, לבין זכות הנתבע לא לשמור על ראיותיו לתקופה בלתי-מוגבלת. בנסיבות העניין, בהתחשב בעובדה שהנתבעים בתיק תרמו לעיכוב באיסוף החומר הרפואי, שהצריך פנייה לערכאות, הרי המאזן נוטה לטובת הניזוק.
ביחס לפיצויים בגין אבדן שירותי אם, קבע ריבלין כי ככלל אין פוסקים פיצויים בגין אבדן שירותי אב, אם או בן-זוג, וכי ראש נזק זה מתייחס לנזק ממוני גרידא.
השופטת פרוקצ’יה, בדעת מיעוט, הביעה דעתה כי תביעת העיזבון והבעל התיישנה, אך כי תביעת הילדים לפיצויים בגין אובדן שירותי אם לא התיישנה, מחמת היותם קטינים, וכי יש לקבל תביעה זו.
ביחס להתיישנות, ובניגוד לעמדת הרוב, פסקה פרוקצ’יה כי על התביעה הנוכחית חל דווקא ס’ 89(2) לפקודת הנזיקין, משום שמהות התביעה היא נזיקית. לפיכך, הנזק שעליו נסמכת התביעה הוא מות המנוחה, והוא מתחיל את מירוץ ההתיישנות. מות המנוחה אירע באוקטובר 1993, בעוד התביעה לבית המשפט הוגשה במרץ 2001, ומחלוף למעלה משבע שנים, התיישנה זכות התביעה.
לשיטת השופטת, גם אם נקבל את עמדת הרוב, קרי כי על הנזק חל ס’ 89(2) לפקודת הנזיקין, בעוד על יתר העובדות המהוות את עילת התביעה חל ס’ 8 לחוק ההתיישנות, הרי ס’ 8 קובע מבחן אובייקטיבי. כלומר, כלומר, אי-ידיעתו הסובייקטיבית של התובע אינה מעכבת את מירוץ ההתיישנות. אי-ידיעה של העובדות מעכבת את מירוץ ההתיישנות, רק אם התובע לא היה יכול לגלותן במאמץ סביר. סבירות המאמץ שעל התובע להפעיל לצורך בירור העובדות היא תלוית-נסיבות, וקשורה, בין היתר, בטיבו ובחומרתו של הנזק שנגרם, ובהשלכתו על מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט לצורך בירור נסיבות התרחשותו.
השופטת מדגישה כי נקודת המוצא בהתיישנות שלא מדעת היא כי מדובר בעובדות מהותיות לעילת התובענה, שאינן ידועות לתובע, אשר במישור האובייקטיבי גם נקיטת מאמץ סביר לגילוין לא היה מביא לחשיפתן. הצורך באיתור ובאיסוף עובדות אינו פועל לעצירת מירוץ ההתיישנות, כל עוד לא התקיים מחסום אובייקטיבי חיצוני לבירור הנתונים, שגם בפעולת איתור זהירה וסבירה לא ניתן היה לגלותם. רק בנסיבות אלה ייעצר מירוץ ההתיישנות.
השופטת מציינת כי עצם הצורך לאסוף נתונים וראיות אינו עוצר את מירוץ ההתיישנות, גם אם פעולה זו אורכת זמן, כל עוד אין מכשול אובייקטיבי שעליו לא ניתן להתגבר במאמץ סביר. בעניין התביעה דנן, קבעה השופטת כי הפנייה לעורך דין, והמאמצים לקבל רשומות רפואיות, ופעולות נוספות שנעשו לצורך איסוף נתונים הנדרשים לצורך בירור עילת התביעה, לא עיכבו את מירוץ ההתיישנות.
יחד עם זאת, למרות התיישנות תביעת העיזבון, הסכימה השופטת כי הרופאה התרשלה, וכי התרשלות זו הביאה למות המנוחה. בהמשך לכך קובעת השופטת כי התיישנות תביעת העיזבון אינה שוללת את זכות התביעה של התלויים, קרי של ילדי המנוחה, לפיצויים בגין אובדן שירותי אם. ביהמ”ש המחוזי דחה את תביעת התלויים, בנימוק כי האב נישא בשנית, ולכן לא סבלו הילדים נזק כלכלי בגין מות אמם. השופטת מדגישה כי הפיצוי בגין אבדן שירותי אם תכליתו לכסות הן את הטיפול הפיסי היומיומי שנמנע מהילדים, והן את הערך המוסף – האנושי – שקרבת האם לילדיה תורמת לגידולם, לחינוכם, להתפתחותם ולאושרם. אמנם מציאותה של אישה חדשה בבית, לאחר פטירת האם, עשויה לענות באופן חלקי בלבד על הצרכים הפיסיים המיידיים של הילדים. אולם אלה אינם חופפים ל”שירותי-האם” במובן הכולל והאמיתי של מושג זה. לפיכך, על הפיצוי בראש נזק זה לשקף גם את האבדן הנפשי והרוחני הכרוך במות הורה. לו נתקבלה עמדת השופטת, היו ילדי המנוחה זוכים בפיצויים בגין מות אמם.
יחד עם זאת, כאמור, דעת הרוב של השופטים ג’ובראן וריבלין קבעה שתביעת העיזבון לא התיישנה, והפיצויים שנפסקו עומדים בעינם, בעוד תביעת התלויים נדחתה.